אזהרה: מסמך אנושי מרגש זה מכיל תיאורים דנטאליים בלתי-מצונזרים, אשר אינם מומלצים לחולי לב ולנשים (או גברים) בהריון. עמכם הסליחה.

שלשום אמא שלי הודיעה לי שמחר (יום שני), כלומר אתמול, נקבע תור לאורתודנט. שמחתי, כי התורים למרפאת השיניים הם תמיד בבוקר, ואם זה בבוקר – אז אומר שאני מפסיד בית ספר.

לאחר שסיימתי לצהול בהתרגשות, נזכרתי שהייתי אמור לבוא ביום שני לבית הספר. בשעת אפס המקוללת יש לנו כימיה, והייתי צריך ללכת עם חבר שלי למורה כדי לבקש ממנה הארכת זמן לעבודה. ניסינו לבקש ממנה כבר מיום חמישי, אבל לא הצלחנו למצוא אותה. וחוץ מזה, אני קצת כועס על עצמי כי היא הכריזה על העבודה כבר מתחילת השנה. אמנם ישר קבעתי שאני עושה את העבודה עם חבר שלי (אותו חבר שאיתו אלך למורה לכימיה), אבל משכנו את הזמן, כרגיל, והחלטנו שאנחנו עושים את העבודה בחופש חנוכה.

מיותר לציין שלא עשינו את העבודה בחנוכה.

בכלל, הדבר היחיד שעשינו לעבודה היה לצלם חומר על זה. זה גם משהו, אבל העבודה לא נכתבת מעצמה.

אז למרות שהייתי אמור לישון עוד שעה, קמתי לשעת אפס וגררתי את עצמי לתיכון. הגעתי לכיתה, חדור רוח קרב ולהוט כדי להסדיר איתה את העניין, לעשות את עצמי מקשיב ליתר השיעור ולהסתלק הביתה. יש לי תור לאורתודנט היום!

חמש דקות לאחר הצלצול המבשר את תחילת הלימודים למשכימי קום והמורה עדיין בוששה לבוא. למרות שזה איחור בגדר הסביר, התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת באתי לחינם, והכרחתי את חבר שלי לבוא אליי באותו יום, כדי לשבת ולשקוד על העבודה.

שמענו צעדים במסדרון האפל המוביל אל הכיתה.

"כולם, נא ללכת לכיתה י"א-8. עכשיו. תודה.", אמרה מורה(?) לא מוכרת. צריך להבין משהו: הכיתה שלנו נמצאת במקום הכי רחוק ונידח בכל התיכון, ויש לנו אגף משלנו – אין לנו חצר משותפת עם שאר כיתות י'. כנראה שאנחנו מבודדים לצורך ניסויים.

לא ניסינו להתווכח; הוסבר לנו שמפני שהכיתה שלנו מתפקדת כחדר אור-קולי (שם מפוצץ לחדר שיש בו טלוויזיה ווידאו), היא מועדת להפרעות חיצוניות כמו זאת. באלגנטיות התקדמנו לעבר הכיתה המיועדת לנו והתמקמנו שם. לאחר כ-10 דקות הגיעה סוף סוף המורה, ואני נשמתי לרווחה. נגשנו אליה.

"אופירה, קיבלת את המכתב שלנו במקרה?" שאלנו.
- "לא, לא קיבלתי. איפה הוא? בתא שלי?"
- "כן. שמנו לך אותו שם אתמול בשעה הרביעית."
- "אה, זה מסביר למה לא ראיתי. אני לא נמצאת בימי ראשון בשעה רביעית בבית הספר."
- "טוב, בכל מקרה, חיפשנו אותך כבר מיום חמישי כדי לה–"
- "ביום חמישי אני לא נמצאת. חמישי ורביעי, ליתר דיוק."
- "אוה. עכשיו אני מבין למה לא מצאנו אותך.", אמרתי.
- "ומה רצונכם?"
- "רצינו לבקש ממך, אם אפשר, הארכה לזמן הגשת העבודה."
- "וזאת למה?"
- "אמנם אנחנו עובדים עליה כבר מיום ראשון שעבר", שיקרנו במצח נחושה, "אבל בכל זאת לא הספקנו לסיים את המצגת. כל פעם זה התנגש עם דבר אחר – פעם במחויבות האישית, פעם באירועי משפחה ופעם –"
- "או.קיי, הבנתי. עד מתי אתם רוצים את ההארכה?"
- "לקצת ימים. אם אפשר משהו כמו יום רביעי" – ונזכרתי שהיא אמרה שהיא לא נמצאת ביום רביעי. אזרתי אומץ ואמרתי "אה, סליחה, שלישי – מחר – אנו נודה לך מאוד."
- "יום שישי הקרוב זה נוח?"
- "יום שישי? מצוין!" קפצנו על המציאה.

לאחר מכן היא המשיכה עם השיעור. לא היה מעניין במיוחד, כרגיל. בסוף השיעור לקחתי את התיק, נפרדתי לשלום מהתלמידים האחרים ויצאתי הביתה.

לאחר כחצי שעה של שהות נעימה בבית (בטח נעימה, הרי כל האחרים לומדים!), הוסעתי אחר כבוד למרפאה בראשון לציון ע"י אבי היקר.

נכנסנו והמתנו עד שיגיע תורי. לא עבר הרבה זמן עד שסימנו לי להיכנס לחדר הטיפולים. אבא שלי נשאר מאחור, צועק "לא נורא! תעבור את זה! טום קרוז עבר את זה!". זה לא היה מעודד במיוחד. הסייעת בהתה בשיניים שלי ומלאת הדרת חשיבות עצמית בישרה כי היום מדביקים לי גשר תחתון. איזו שמחה ואיזה ששון. אחרי שהיא הואילה בטובה לתקן לי את הגשר העליון בשיניים (היתה שם איזו גומיה שהשתחררה), היא התחילה בהליך הכואב, המעצבן והמייגע של ההדבקה. ראשית, מלבישים לי איזשהו מכשיר מפלסטיק המכונה "טרקטור" שיפתח את הפה בלי אפשרות לסגור אותו. כשמו כן הוא – גדול ומגושם. משסיימו להתקין את הטרקטור פנו לשואב הרוק 3000 – צינור אשר מושם בפה הפציינט ומטרתו – לשאוב רוק. עד כאן מכשירי תשתית – הגיע הזמן למכשירים האמיתיים: לפחות שלושה כלים עבדו בפה שלי (לאו דווקא בו זמנית), כולם מטילי אימה ואימתניים. לפי הבנתי הנובעת מחוויית המכשירים בלבד (לא קיבלתי שום הסבר), ראשית יש צורך לנקות את משטח השן כדי שיהיה לבן, מבריק וריחני. שנית, יש לשייף את משטח האמאיל, כדי שתהיה הדבקה טובה וחזקה. זה לפחות הרושם שלי, מפני שבהפעלת המכשיר וקירובו אל השן היה ריח של נייר זכוכית – שיוף. השלישי הוא לא בדיוק מכשיר, אבל עדיין לא נעים – נסו אתם לחשוב שיש משהו נחמד בזה ששמים לך דבק על השיניים.

"רוני! בוא תדביק לו!", נשמעה קריאה בחלל החדר.

רוני, הרופא האורתודנט, הגיע. "בואו נראה", אמר, והביט לתוך פי כבוחן את איכות העבודה, ולבסוף החליט: "אפשר לעשות כאן משהו".

הסייעת הגישה לו את הקוביות להדבקה, ורוני, בידיו החשופות (זה בטח עובר על איזה 700 תקנות רפואיות), הדביק אותן. לכשסיים, הוא הלך לו וכך גם המכשירים שמילאו את פי. אני בהתרסה מילאתי מים בכוס השתייה ובעזרתה הרבה ירקתי את כל השאריות של החומרים שהיו לי בפה. חרף נסיונותיי הרבים, הקוביות מיאנו לעזוב את שיניי. כשחזר, הוא ביקש ממני לסגור את הפה. עשיתי כמצוותו. אך אויה! כשסגרתי את פי, גיליתי שאני גם סוגר, או נושך, את הקוביות שהוא הדביק לי לפני דקות אחדות. הודעתי את זה בהתרגשות לעולם, והם הביעו תמיהה על כך שהפה שלי כנראה לא בסדר. בדקו את הנושא, ואכן מצאו כי יש לי את התופעה המכונה מנשכוס עמוקוס (מנשך עמוק, להדיוטות), מה שגרם לכל הצרות. רוני רגז על הפה שלי ואמר לסייעת כי היא היתה צריכה להגיד לו שאני מוטציה משונה שכזו. אמר, והסתלק.

נשארתי עם הסייעת. היא אמרה לי שאני אגיד לה בדיוק את המקומות שבהם הלסתות "מתנגשות" עם הקוביות הידועות לשמצה. הצבעתי על שן מסוימת. היא נאנחה, שלפה צבת והסירה את הקוביה הסוררת. נשמתי לרווחה. ניסיתי לסגור את פי, ושוב נתקלתי בקשיים. אמרתי לסייעת את זה, והצבעתי על שן מסוימת. היא נאנחה, שלפה צבת והסירה את הקוביה הסוררת. נשמתי לרווחה. ניסיתי לסגור את פי, ושוב נתקלתי בקשיים. אמרתי לסייעת את זה.

אתם בטח מנחשים מה קרה. מתוך 8 קוביות במצב אידיאלי, נשארתי רק עם אחת שלא הפריעה לי.

הסייעת נאנחה כשנוכחה שאי-אפשר להשאיר אותי ככה. היא החליטה לבצע שוב את פולחן הדת הקדוש של הדבקת הקוביות מההתחלה (כלומר, טרקטור חדש, שואב רוק – פעימה שנייה וכו'). השינוי היחיד – הפעם רוני השכיל להדביק לי את הגומיות יותר קרוב לבסיס השן, ולא רחוק ממנו כפי שהיה בהתחלה. לפחות הוא לומד מטעויות.

יצויין כי כבר בפעם הראשונה כל ההליך הזה נמאס עליי. זה כואב מאוד, שלא נדבר על הרגשת אי-הנעימות. ואגב, הסייעת אמרה שזה ייקח כחצי שעה. אתם יכולים להבין שאצלי זה לקח הרבה יותר זמן, מה שגרם לאי-נעימות אצל אבא שלי שנאלץ לחכות לי. אמרתי לו עוד ברכב (כשנסענו) שאם זה ייקח יותר מדי זמן – אני אסתדר. כבר עשיתי את זה פעם שעברה – בהדבקת הגשר העליון הייתי צריך לחזור הביתה לבד מפני שלא היה אף אחד שהיה יכול להחזירני. אבל אני סוטה מהנושא; באמצע הטיפול (השני במספר) אבי היקר צייד אותי בכסף ובמצב-רוח טוב ואמר חרישית שהוא צריך ללכת. סימנתי לו עם היד "להתראות" (לא יכולתי ממש לדבר באותו רגע) והמשכתי לשכב על כסא המטופל, מחכה לבאות.

והבאות הגיעו. משסיימו עם ההדבקה-בשידור-חוזר גילינו כי אי-אפשר ממש לקשור את הקוביות אחת לרעותה מפני שיש קוביה, זו שלא הורידו לי כי היא לא הפריעה לי לסגור את הלסתות, ואשר ניצבת גבוה יחסית לשאר הקוביות. מה עושים? מורידים. כבר הכרתי בעל-פה את התהליך שבו לוקחים את הצבת ומתפללים שהשן לא תרד יחד עם הקוביה. הפעם היה יותר קשה להוריד את הקוביה מכיוון שהדבק שמרחו על השן כבר התחיל להתקשה ולעשות את עבודתו. לאחר שהורידו את הקוביה שמו לי אחרת במקומה – לא לפני השימוש בטרקטור, בשואב רוק וברוני, אורתודנט אחד. פעם שלישית גלידה, ואחרי הקשירה והכאב שבה מייד אחריה, כמו להרגיז אמרו לי "במשך שעתיים אסור לך לאכול. לשתות – חופשי". כאילו באמת אפשר לאכול משהו אחרי טראומה כזו. קמתי מהכיסא שכבר התרגל לעובדה שכנראה אני אשכב עליו לנצח נצחים, לקחתי את התיק, אמרתי שלום ותודה – והלכתי.

הלכתי לכיוון "שער ראשון", קניון שהוא התחנה המרכזית החדשה של ראשון לציון. אני באמת לא יודע איך, אבל בסוף הגעתי אחרי הליכה של כ-10 דקות. נכנסתי למיזוג האוויר הנעים שבתוך הקניון ושאלתי במודיעין מתי יש אוטובוס לנס-ציונה. יש רק ב-12, שזה עוד שעה. כמובן – גם פעם שעברה לא היה אוטובוס בשעה כזו. למה, בעצם, שיהיה? הרי לא מדובר בשתי ערים שכנות או משהו, חלילה וחס. מה הפתרון? לחכות לאוטובוס הבא שיוביל אותי לעבר התחנה המרכזית הישנה בראשון. משם יש תדירות גבוהה של אוטובוסים לנס-ציונה. הסתובבתי קצת בבלוקבאסטר ומקץ רבע שעה פניתי לרציף המתאים כדי לעלות על האוטובוס המתאים. עליתי, שאלתי את הנהג (ליתר ביטחון) אם הוא אכן מגיע לתחנה הישנה והוא ענה שהוא אכן מגיע. התיישבתי באחד מהמקומות הפנויים (היו הרבה) – ונסענו. חמישה שקלים לתענוג.

הגענו לתחנה המרכזית הישנה ומיד רצתי לצידה השני – כדי לקחת את האוטובוס שמגיע לרחובות (בדרך יש את החור ההוא, נו, נס-ציונה). לא עבר זמן מה והנה – קו 201 האהוב בא לחלצני. עליתי, שילמתי את חלקי (עוד 5.20 ש"ח לקופה של אגד) ובעודי תר אחר מקום לישיבה, ניגשת אליי גברת חביבה עם טופס ועט ומכריזה כי עליי למלא סקר של משרד התחבורה. "בסדר", הסכמתי. היא נתנה לי עט (שלא עבד, אז ביקשתי להחליף), ונגשתי למלאכת המילוי. היו שם שאלות שבאמת נוגעות לתחום התחבורה הציבורית (מהי התדירות שבה אני משתמש באוטובוסים, למשל. נמוכה ביותר) וכאלה שכל קשר בין תחבורה ציבורית לבין השאלה הינו מקרי ביותר (כמה נפשות אתם בבית?). בסיום הנסיעה החזרתי את הטופס ואת העט. האישה שאלה על רצוני להמשיך ולהחזיק בעט. סירבתי – יש לי כבר עט משלי.

ירדתי מהאוטובוס בתחנת הקניותר. השעה היתה 11:40, ורציתי להגיע לתיכון בזמן ההפסקה (לעצור בבית? בשביל מה?). הגעתי דווקא בזמן להפסקה והראיתי לכולם את הלוק החדש שלי, שמשום מה כולם חשבו שהגשר התחתון כבר היה מימים ימימה. אז רק שתדעו – הוא לא. אחרי שכולם סיימו להתבונן ברכש החדש שלי, נשמע הצלצול.

התחיל שיעור אנגלית.

בחזרה להגיגי מר אדון