אוך, אוך, גם כן יום. לא קרה בו שום דבר חשוב – עריצי זהב עדיין ממשיכים להתקיים ובעין הדג לא היו דיונים פוריים עד מאוד. אבל עדיין – משהו כן חשוב קרה בו. טוב, חשוב לי, בעיקר. רגע, אני אתחיל מההתחלה (ואתם יודעים כבר מה היא "התחלה" אצלי...).

ביום שני האחרון (31.03 – תאריך חשוב, לא לשכוח!) היה לידידה שלי, שאני נפגש איתה כל שבוע במסגרת המחויבות האישית (פרויקט שבו מכריחים תלמידים להתנדב למוסדות שונים. אני אוהב את המחויבות שלי), יום הולדת. אבל לא ידעתי את זה עד ליום לפני, ואז כבר היה מאוחר מדי לתכנן לה משהו; לא ידעתי עוד דבר – שכבר תכננו לה משהו: מסיבת הפתעה של ממש (כלומר, עם רטייה על העיניים והכל). אני, מר שועית וידידה אחרת – חלק מצוות המחויבות – חככנו בראשינו מה לקנות לה ולא היינו בטוחים עד הרגע האחרון ולו בגלל שאנחנו בקושי מכירים את הילדה מהפן הזה. לבסוף קנינו לה דיסק אוסף של שירי רוק'נרול עבריים ושקטים, ובמפגש הבא איתה – אחרי ברכה מרגשת בשם כולם – נתנו לה את זה, וכפיצוי קטן על האיחור של ששת הימים מר שועית אלתר שיר יומולדת קטן. היא מאוד שמחה והודתה לכולנו ואנחנו המשכנו להפעיל את הילדים בבית השיקום שמחים וטובי-לב.

עם אותה ילדה ממש (ועוד כמה) היינו אמורים לצאת לבאולינג, אך לא כך כנראה תכנן האל. בתחילת השבוע, ידידה משותפת (כן, יש פה המון ידידות. יום אחד אעשה תרשים למתקשים) של מר שועית ושלי – אותה אחת שציירה את שימי – הזמינה אותנו אליה ביום שישי. אולם, מה שכנראה נשכח מליבה הוא שהיא יוצאת באותו שבוע ממש לטיול שנתי וחוזרת ביום שישי – מה שישאיר אותה עייפה ומותשת לאחר כל התלאות והייסורים שעברו עליה בטיול.

אולם אניח לזה לרגע, ואספר על עוד אפשרויות ליציאה של יום שישי אשר עמדו על הפרק.

באותה מידה של היתכנות יכולנו לנסוע לים. יש אנשים שאוהבים ללכת לים כדי לשחות/לצלול/לאכול ארטיק – אך אני לא כזה. לא אוהב ים, מה לעשות. גם האטרקטיביות של הים עמדה בספק: היו כל מיני פרסומים על כך שהים הוא מזוהם עקב ביוב שמחדירים אליו, ולי, מה לעשות, לא כל כך בא לחטוף סרטן. אז למרות שבאו לים הרבה אנשים שאני אוהב, לא הצטרפתי אליהם. חוץ מהים, יש את בת-חפר, יישוב קטן בצפון הארץ ובו מתגוררת היוצרת המיתולוגית של שימי. לבקר אותה מאוד רצינו, וזו גם היתה הברירה המובילה ליציאה באותה עת. אולם, לא לקחנו בחשבון שהילדה חוזרת מטיול שנתי בדיוק באותו יום, וכיאה לתסמונת פוסט-טיול-שנתי, היא היתה עייפה למדי, או זה לפחות מה שהיא אמרה למר שועית כשהוא התקשר אליה לשאול האם ההצעה לבוא אליה עדיין בתוקף (היא היתה, בתחילת השבוע). נו, טוב, אז גם אין בת-חפר.

"אנחנו יכולים להצטרף אליכם?", שאלנו את המועמדים לנסיעה לבאולינג. באכזבה מרה קיבלנו עלינו את הגזרה שבגלל שאנחנו עשינו סימנים של "לא באים לבאולינג", כל העסק התבטל ולא יוצאים היום לבאולינג. אוך. ולחשוב שהיו לנו ביום שישי בבוקר 3 (שלוש!) אפשרויות ליציאה.

"טוב, אם אין עוגות – נשתה לחם", כך חשבנו עת תכנַנו לצאת בעצמנו לבאולינג. למה להישאר חייבים? שאלנו כמה חברים ויצאנו ארבעה לעבר מתקן הבאולינג האהוב עלינו – ההוא ב"קניון ערי החוף". הגענו, שילמנו (התחבטנו האם לקחת את המבצע של "משלמים על שני משחקים והשלישי חינם". בסוף לקחנו) וגלגלנו אותה. לא ארחיב ואספר על תוצאות המשחק, ורק ארמוז שבכל שלושת המשחקים הייתי רחוק מהמקום הראשון.

באיזשהו שלב במשחק השני שלנו, קבוצת ילדים אחרת – יותר גדולה מקבוצתנו – קיבלה את המסלול ליד. קצת אחר-כך, ילדה מהקבוצה ההיא שאלה אותי ממקום מושבה (הרי זה מסלול ליד. לא צריך לצעוק כדי לשמוע) מאיפה אנחנו. עניתי לה משהו מתחמק בסגנון "לא מקומיים", אך היא המשיכה לחקור עד שנאלצתי לספר לה את האמת ולחשוף את העובדה המחפירה שאנחנו מנס-ציונה. היא לא הספיקה להנחית את הקושיה הבאה וכבר קראו לה כי הגיע תורה לחבוט בחיילים הלבנים והמסכנים. כמעט יכולתי לשמוע אותה מסננת "I'll be back" מתחת לשפם.

היא לא חזרה עד לאמצע המשחק השלישי, כשכבר היינו עייפים, מזיעים ומותשים. היא שוב זימנה אותי כדי לשאול באיזה כיתה אני. "בכיתה י'", עניתי. לא היה לי כח להתחמק ולהמציא תשובה מתוחכמת. ואז היא גם שאלה איפה אני לומד, ואמרתי לה שבתיכון של נס-ציונה. כשהיא שאלה איזה תיכון, עניתי לה שיש בנ"צ רק תיכון אחד. הו, ההשפלה. סוף-סוף היא החליטה לעזוב אותי במנוחה.

לאחר המשחקים החלטנו לצ'פר את עצמנו במקדונלד'ס, ואני פצחתי במהלך טקטי מבריק של הזמנת כוס קולה. הייתי רעב, וכוס של קולה תמיד משביעה אותי, למורת רוחו של מר שועית. אולם, בעודי מסתובב לעבר השולחן ובידי השתיה הנכספת, הנה אני רואה – בתור לקופה השכנה. פניתי אליה ושאלתי אותה אם היא לא היתה כרגע בבאולינג. היא השיבה שכן, ואני המשכתי בדרכי לעבר השולחן.

כשהגעתי ראיתי את מר שועית באמצעו של קרב מרתק מאין כמוהו מול חבורת ילדים שנמצאים מחוץ לסניף, באוויר החופשי (המקדונלד'ס נמצא בקומת הקרקע של קניון הזהב, ובעל קירות חיצוניים בצורת זכוכיות כך שאפשר להשקיף לבחוץ). הם מציקים לו עם מצביעי הלייזר שלהם, והוא עונה להם בפרצופים משונים שאפשר להסיק מהם שהבנאדם שעושה אותם נפל על הראש לגמרי, או שהוא מנסה להפחיד אותם. אני לקחתי את האפשרות הראשונה.

כשהגעתי לשלב גמיעת הטיפות האחרונות שבכוס הקולה הצוננת שלי, נגשה אליי ילדה אחרת – לא זאת שהיה לי איתה דיאלוג מרנין בבאולינג – וביקשה ממני לבוא איתה בתואנה ש"זה דחוף". באתי איתה, מה יכולתי לעשות? בשולחן ליד ציפתה לי אותה ילדה מהבאולינג, והפעם היתה בפיה בקשה: "אפשר לדעת את מספר הטלפון שלך?" אני הייתי מאוד סקפטי בעניין הכוונות שלה ולכן שאלתי אותה לְמה היא צריכה אותו. היא ענתה ש"אני צריכה אותו", ולא פירשה. מר שועית הופיע באיזשהו שלב (הוא כנראה גם שמע את הצחקוקים שהיא ניסתה להחביא) וניסה להעביר את נושא השיחה כך שלא אצטרך לדקלם אותו ולהפוך אותי לבזוי ומבוזה, אך לצערי ניסיון זה לא צלח ונאלצתי לתת לה את המספר האמיתי שלי. לזכותה ייאמר שזיהיתי את מסך "שמירת המספר" של פלאפון הנוקיה שברשותה, ולכן הנחתי שיש איזושהי מידה של אמת בדבריה. לאחר שסיימתי לדקלם, הלכתי מהמקום. לא רציתי להישאר שם, וחוץ מזה היינו צריכים לחכות להסעה בדמות אבא שלי. בדרך מר שועית שאל אותי "למה נתת את המספר האמיתי שלך?" ואני עניתי "מתוך סקרנות. מעניין מה היא תעשה עם המספר".

אנחנו מחכים מחוץ לקניון להסעה ומאחורינו אותו סניף מקדונלד'ס בעל קירות הזכוכית. אני הייתי עם הגב לסניף, וביקשתי שידווחו לי על כל תנועה חשודה שמחוללת החבורה הצוהלת והשמחה ההיא. לא עברו כמה דקות וכבר דיווחו לי שהחבורה בדרכה החוצה, וכמעט כולם מסתכלים עלי! רציתי באותו רגע לקבור את עצמי באדמה ולהישאר שם זמן לא-מבוטל. כמה רווח לי כששוב דווח לי שהם נעלמו מהאופק...

כדי שאוכל בעתיד (כמו עכשיו) להתייחס אליה, נתתי לה שם זמני, גריזלדה, עד שהיא תואיל להתקשר אלי ולחשוף בפני את שמה האמיתי. בזמן ההסעה, מר שועית העיר שאם היא באמת תעשה משהו עם המספר חוץ מלמחוק אותו – אפשרות קלושה למדי, לדעת כולם – אני אצא גבר. מעודד מן המחשבה, המשכתי לזמזם את שירי גידי גוב שהיו ברקע. אותו, דווקא, אני אוהב.

כיום, גם כמה שבועות לאחר התקרית, גריזלדה לא הרימה טלפון.

גריזלדה, איפה את?

בחזרה להגיגי מר אדון