עד לא מזמן, לי ולצה"ל היה מעין הסכם בלתי-חתום, בלתי-מחייב ובלתי-מסוכם, בעצם, של שלום קר. אני לא חושב עליו, הוא לא חושב עלי וככה חשבתי שנסתדר. "ואתה, ילד, מה אתה מתכוון לעשות בצבא?", התעניינו בני משפחתי, אולם אני העדפתי לנהוג כשלושת הקופים שמעטרים ברגע זה את מסך מחשבי ולנקוט בשיטת "לא יודע, לא שומע, לא יודע".

אבל זה היה חייב להגיע, מתישהו. למציאות יש נטיה לטפוח על מצחי קצת אחרי שאני מדחיק את קיומה. היו סימנים מקדימים: חבריי הקרובים, אלה שנולדו לפני, קיבלו כבר מעטפה לבנה (ולא ירוקה, כגודל הצפיות כן גודל האכזבות) ובהן צו ראשון להתייצבות לצבא ההגנה לישראל. בשל חלוקת השנה המשונה והמעניינת של הצבא, מדינת ישראל בודקת את המועמדים להיות רכושה הפרטי לפי תאריך לידתם: החל מ-א' בתשרי בשנה העברית והחל מ-א' בניסן באותה שנה. אני, שנולדתי בחלקה השני של השנה העברית, נאלצתי לחכות לצו הגואל, והוא מצידו לא הכזיב. בדיוק ביום ראשון שבא לאחר שנשאלתי בפעם האחרונה "מה אתה מתכוון לעשות בצבא?" (ע"י המשפחה, כבר שכחתם?) חיכתה לי בדואר מעטפה כמובטח, שבה קורא לי אלוף המשנה צביקה גל לבוא ולמלא את חלקי בעסקה שלה מחויב כל אזרח בישראל. שמחה וששון.

גיליתי כי לצד הצו, שפוקד עלי להתפקד בלשכת הגיוס אשר בתל השומר, ישנו גם שאלון רפואי שכולל שאלות סבירות למדי (הסטוריה רפואית של המשפחה, האם המלש"ב מעשן סמים או דברים אחרים וכו') ושאלות סבירות קצת פחות (האם המלש"ב מזיע בכפות הידיים או בכפות הרגליים בצורה אשר מונעת ממנו תפקוד תקין, למשל). בהיעדר עזרה מהורי ששהו בחו"ל באותה תקופה, מילאתי את השאלון לבדי כיד הדמיון הטובה עלי ואף טרחתי ללכת לרופאת המשפחה שלי רק כדי שתסמן המון אותות "וי" במקומות אסטרטגיים על גבי הטופס אשר מסמלים, לצערי הרב, שאין לי סימפטומים מוזרים ומשונים. לא חיכיתי שהורי יחזרו משום שחייב הייתי, על פי הכתוב, להחזיר את הטופס לשולח כעבור 14 יום מתאריך קבלתו אצלי בתיבת הדואר. לאחר מכן אף טרחתי וניגשתי אל עבר האופטומטריסט הקרוב למקום מגורי כדי שיוודא שאני אכן רואה משהו (לתדהמתי כי רבה הוא גילה שכן). שמח וטוב לב, שלשלתי את הטופס המלא בתוך המעטפה המבוילת-מראש לתיבת הדואר הגדולה שליד סניף הדואר המקומי בתוך בערך שבוע מיום קבלתי את הטופס וייחלתי לטוב.

בינתיים קרו הרבה דברים, כאלה פחות טובים (שאותם אני לא זוכר) ויותר טובים (ואף נפלאים, למשל עבי, שכל תיאור בנוסף לשמה יגרום לכם לחשוב שאני לפחות סוגד לה, ולכן רק אגיד שזה נכון ואשתוק; או יום ההולדת שלי, שהיה מסיבה כפולה: אחת שלי, ושבועיים לאחר מכן מסיבת הפתעה הפתעתית ומוצלחת למדי).

בערך חצי חודש לפני תאריך ההתיצבות הראשון שלי (16 במאי), ב-29 באפריל (שמהווה את תאריך קבלת כדורי השוקולד, שעבי הכינה לי במו ידיה הנהדרות (ואת תאריך צפייתנו ב"להרוג את ביל – כרך שני" (ואת התאריך של חצי-גמר הפיינל פור (ואת התאריך המתכונת הראשונה שלי במתמטיקה, בעע (וויהי, עכשיו סוגרים המון סוגריים))))), איבדתי את הארנק ביחד עם תעודת הזהות שלי (ועוד כל מיני כרטיסים ותעודות, יקרים פחות), תחת נסיבות משמחות במיוחד, כאמור (עבי!). כמה אנשים להם סיפרתי את המקרה יעצו לי ללכת למשטרה, ומכיוון שהייתי צריך להיות בימים הקרובים ברחובות, ניגשתי לשם, מילאתי טופס ועותק ממנו לקחתי הביתה. הפקידה הממשלתית אמרה לי ש"עם זה אתה בא למשרד הפנים". קדתי קידה ויצאתי את הבניין.

עם כל ההתמהמהות הרגילה שלי, יצא שהלכתי למשרד הפנים כדי להזדכות על תעודה חדשה חמישה ימים לפני תאריך ההתיצבות, אליה אני בעצם חייב להגיע עם תעודת זהות. יצאתי מוקדם בבוקר במיוחד כדי שלא יהיה תור, לקחתי כסף מדודה שלי ויצאתי לתור אחר מונית שירות שנוסעת לראשון לציון, כי גם את תעודת הזהות הראשונה שלי הוצאתי שם. לאחר שירדתי בראשון ליד התחנה המרכזית הישנה (בעוד הנהג אומר לי שכדאי שארד כאן, משרד הפנים נמצא ממש לא רחוק אבל הוא לא יודע בדיוק איפה. על שמשת המכונית היה שלט, אגב, שהודיע שהמונית נוסעת מרחובות לעיר רשלא"צ) הלכתי לאורך רחוב הרצל כי ידעתי שמצפון תבוא הישועה בדמות פקידה ממשלתית שמנפיקה להנאתה תעודות. כשהגעתי למקום שבו זכרתי ששכן המשרד, מצאתי את מקום משכנו של משרד התעשייה או משהו. שאלתי עובד בחנות סמוכה למשרד לפשר העניין, והוא הסביר לי שמשרד הפנים עברו מזמן למקום אחר, ליד בית המשפט. אוך.

כדי להגיע לבית המשפט (שנמצא סמוך לתחנה המרכזית החדשה) בעיר הענקית והעצומה רשלא"צ, צריך לקחת אוטובוס. שוב השתרכתי בדרך לתחנה המרכזית הישנה, בעודי תר אחר רציפו של קו 11, שמוביל בין היתר מתחנה מרכזית אחת לרעותה בעיר. המודיעין היה סגור (בבקרים הוא פתוח בדיוק שעתיים), אז שאלתי אנשים שחיכו ברציף לגבי הקו. הם ענו לי שכן, הוא מגיע לתחנה המרכזית. סבבה, חיכיתי. לאחר כ-10 דקות הגיע אוטובוס מקו אחר, ובשל עצירתו ברציף בו חיכיתי, שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לשם. הוא ענה שלא, ו"רגע! אם אתה רוצה להגיע לתחנה המרכזית, אתה לא עומד בכיוון הנכון. התחנה הנכונה היא בכיוון השני, ברחוב עצמו!"

נבהלתי למדי, כי האוטובוס לא מגיע בתדירות גבוהה מדי (אחת ל-20 דקות, כמדומני. אי אפשר לבדוק במקור מידע מקוון, לאגד אין אתר יעיל כמו לדן). נחפזתי אל עבר המטרה שלי, שהתבררה כרציף שעומד די רחוק מהמבנה של התחנה. כשכמעט יצאתי מגבולות התחנה המרכזית ראיתי את הקו המיוחל, קו 11, שועט לעבר הרציף המוזר. שעטתי גם אני, והעזתי ועברתי באדום! (לזכותי יצוין כי עברתי באדום עם עוד כחמישה אנשים.) לרציף הגעתי בדיוק בזמן והעמדתי פנים שאני סתם אדם מן היישוב המחכה עד לזרא לאוטובוס שכבר יבוא, ושלא חס וחלילה התבלבלתי בכיוון ולכן רצתי עד עכשיו. עליתי על האוטובוס, שילמתי (ושברתי את השטר של ה-100 שהבאתי איתי, היות ולא ידעתי כי אצטרך לעלות על אוטובוס) ונלקחתי אל עבר התחנה החדשה. שם ירדתי, ברציף (שנמצא מחוץ למבנה. בניגוד לישנה, המרכזית החדשה היא מבנה סגור, דמוי קניון), ופסעתי לעבר בית המשפט. אט-אט נגלה לעיני בניין סמוך, גדול לא פחות, ובראשו מתנוססת הכתובת "משרדי ממשלה". איט מאסט בי איט.

"משרד הפנים", עניתי למאבטח ששאל אותי לאן מועדות פניי. הוא יידע אותי שהמשרד נמצא בקומה השניה של הבניין. המאבטח השני, במרחק כמה מטרים משם, גם ערך עלי בדיקה וציין את אותו מספר קומה. נכנסתי ללובי הבניין ולאחר בדיקה נוספת, שלישית במספר, והפעם עם שער של גלאי מתכות, זכיתי לעלות לקומה השניה במעלית. כשיצאתי ממנה והגעתי לקומה הנכונה, עברתי שורה אחר שורה בשלט שהיה תלוי בגאון על הקיר, ובו מפורטים כל ההליכים הדרושים לביצוע פעולה מסוימת, כמו למשל הנפקת תעודת זהות חדשה במקרה של אובדן הקודמת. שבעים-וחמישה ש"ח היו בכיסי, וכן טפסים אותם הורדתי מהאינטרנט ומילאתי אותם מבעוד מועד. נכנסתי למודיעין, ובישרתי ליושבת בביתן כי בשל חוסר אחריותי אשר מרובה הוא, אצטרך תעודה חדשה ובקרוב. הפקידה הממשלתית נהמה "הנה טפסים, תמלא, תשב, תחכה" בלי להניד עפעף. ואז היא העיפה לעברי מבט, ושאלה "רגע, בן כמה אתה?". "שבע-עשרה", עניתי כבדרך אגב.

- "מה?! אתה לא יכול לעשות תעודה חדשה".
- "מדוע לא?"
- "נהלים. אי אפשר. קטין לא יכול לבצע שום דבר."
- "אבל אני –"
- "לא, זה לא נתון לויכוח", היא ענתה לי באפרוריות משעממת.
- "רגע, סליחה, איפה זה כתוב, בדיוק, שלא אוכל לבצע שום פעולה?"

בנקודה זו נדם קולה לכמה רגעים, כדי לעבד במוחה המכני את השאלה הנוקבת. "המממ... זה כתוב בחוץ, בשלט שם. כן". יצאתי החוצה לרגע, כדי לרגל אחר השורה הסוררת, שכנראה פספסתי, בשלט הגדול ההוא. לא, לא היה כתוב שם דבר בסגנון. לאחר שהודעתי את זה לפקידה, היא הביטה בי כאומרת "טוב, תפסת אותי במילה, הידד לך". ביקשתי ממנה לעשות לי חסד בכל זאת ולקבל אותי לשורות הממתינים לשירות, שהיא אמורה לספק לי, לאזרח, בסך הכל. כצפוי, היא נבחה "לא!" באטימות ובנחרצות טיפוסית לפקידי ממשלה. את אותה התשובה, אגב, היא אף אמרה לזוג שהגיע אליה בבקשה לקבל תשלום שלא בשקלים. בלב כבד יצאתי מן המשרד, ירדתי במעלית שתי קומות, יצאתי מן הבניין, התחמקתי מהמאבטח ושירכתי רגלי לעבר התחנה המרכזית החדשה, בדרכי הביתה.

מהתחנה המרכזית החדשה אפשר לקחת קו 201 ולהגיע באמצעותו הישר הביתה, אולם כשאני מגיע לתחנה הוא אף פעם לא בא. לפיכך ניגשתי למודיעין ושאלתי את הדוד החביב שישב שם איך אוכל להגיע לבית שלי. הוא ענה שיש קו שמגיע לשכונת יד אליעזר, אבל למקום שרציתי לא היה. שאלתי לגבי אפשרות לנסיעה בשני קווים, קו 11 ואז מהתחנה הישנה קו 201 (לתחנה הישנה הוא מגיעה בתדירות גבוהה מאוד), והוא השיב שאוכל לקחת את האוטובוס הנכון מרציף מסוים שאת מספרו אנ'לא זוכר. ברגע שהתיישבתי היה נדמה לי שראיתי את האוטובוס אליו ערגתי בדיוק יוצא מהתחנה, כך שהיה ברשותי די הרבה זמן עד שהאוטובוס הבא עתיד היה להגיע. החלטתי לבלות קצת בחנות הבלוקבאסטר שנמצאת במיני-קניון הזה. התרשמתי שיש להם מבחר די נרחב, יחסית לחנות כה קטנה, וכי הגרסה הישראלית של הדויד של "להרוג את ביל – כרך ראשון" פשוט לא שווה את הכסף. חשבתי שהעברתי שם בערך 5 דקות, אז נפרדתי מהמוכרת (לא רציתי לפספס את האוטובוס). התיישבתי ברציף המתאים וחיכיתי.

"אתא גאאאאם מחקה כאאאאן@#!@#$#%$N%#$%Nאטמג?", ספק-שאל, ספק-מלמל איש מבוגר (כבן 40-50) שהיה נראה מבוסם קמעה (אני חושב כך בשל דיבורו ובשל היותו נראה מוזנח באופן כללי, לא מגולח/מגולח ברישול וכו', ובעיקר בגלל שהחזיק בקבוק יין ביד). "המ.. כן", עניתי לו, והוא המשיך ללמד אותי את תולדותיו, ואיך הוא זוכר את הגיל שלי, ועם כמה בנות הוא יצא כשהיה בגילי, ואיך משרד-הפנים-הבניזונות-האלה-גובים-75-שקלים-על-ספח-של-תעודת-זהות-שאבד (כאן דווקא הזדהיתי איתו), ואיך הוא זוכר את הגיל שלי, ועם כמה בנות הוא יצא כשהיה בגילי, וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב (בעיקר על הקטע עם משרד הפנים, למען האמת). סיפרתי לו שגם אני סובל ממשרד הפנים, והוא התעצבן בשבילי (הו, כמה נפלא מצידו), אבל הוא לא שחרר מעליו את התדמית המעיקה של אני-שיכור-שהולך-לגנוב-ממך-את-נשמתך, אז העדפתי לטייל בינתיים, במתן אמתלה כי אני בעצם הולך לבדוק שמא האוטובוס נמצא בכלל ברציף אחר, ואם האוטובוס באמת יגיע לרציף שלנו אז שיקרא לי. בעודי הולך ונוהה אחר הרציפים, שמעתי קריאה מאחורי – "האאאאאווווטובווסססססססס %#$%#נאטגאמט#$%#$מ כאאןןןןןן!". רצתי לעברו והודיתי לו, ומזל שכך כי באוטובוס עצמו הקפדתי לשבת רחוק ממנו. כשירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה, לא ראיתי אותו יורד איתי. אולי ירד בתחנה אחרת ברחוב רוטשילד.

הפעם, אגב, הגעתי בשלום הביתה, הישר לעבר לימודי הספרות המשותפים שלי עם אסף. אולם במשך כל אותו היום רדפה אותי המחשבה כי אם לא יקרה נס, לא אוכל להוציא תעודת זהות ללא ההורים – והם כמובן עובדים בבקרים. אולם לפתע נזכרתי כי בימי רביעי ושני המשרד פתוח אחר הצהריים, חלון הזדמנויות מצוין להנפקה המיוחלת.

לאחר כמה שכנועים ("אני אכנס לכלא על מצפונך!!!") ניאותה אמי לקחתני לעבר משרד הפנים בראשון לציון. נסענו, הגענו, חנינו, נכנסנו ("קומה שניה", אמרתי למאבטח) והפקידה הממשלתית – שלא היתה זו מיום שלישי, יום האתמול – אמרה לנו בחביבות מסוימת להתיישב במשרד שלמען ההגינות אגיד שהוא חדש ונעים. המספר שלנו הגיע בתור (חיכינו שתי דקות בערך), התיישבנו מול הפקידה שסיפרה לנו כי אנחנו בכלל אמורים להיות ברחובות (קיוויתי שהיא תגיד שהיא עלולה לאבד את משרתה אם תנפיק לי תעודה, אך היא לא אמרה זאת). תוך כמה השלמת פרטים בטפסים שמילאתי (שהיו לשימוש המשרד בלבד, כמובן), הידוק תמונתי הנאוה לטופס ונתינת עודף של חמישה שקלים חדשים מ-80 (השטר שנשבר יום קודם לכן, נו) היא אמרה ללכת למודיעין, שם נקבל את התעודה. בטופס שמילאתי במשטרה היא אמרה שאין צורך.

את התעודה אספתי מקץ כמה דקות לחיכי (והייתי צריך לסדר בפנים את הכרטיס והספח, היא לא סדרה אותם טוב) ונסענו הביתה, כשאני מרוצה למדי – כל התהליך, לא כולל הגעה וחזרה, לקח לנו 20 דקות ולא יותר.

עכשיו הייתי מוכן לצו הראשון, עליו יסופר בכרך השני.

בחזרה להגיגי מר אדון